בערוגה

באחד הימים חזרתי הביתה מראיון עבודה אחרי שדחו אותי.

הייתי כל כך מבואס כי הייתי מתאים לתפקיד אבל הם לא ראו את זה. כדי לשחרר את התסכולים שעלו בי נטלתי מעדר לידיי ובמכות חזקות חפרתי בגינה את הערוגה הנמצאת במרכז הסיפור הנוכחי. עד היום איני שוכח את שלפוחיות העור הכואבות שהופיעו מרוב חיכוך וסבל. את כל הכעס והאכזבה הכנסתי לתוך האדמה בהנפות והטלות המעדר, את רגשי הנחיתות העמקתי לתחתית הבור. זוכר את הזיעה הניגרת מגבי, השמש יורדת ושעה אחרי שקיעתה אני עוד עודר ועודר עד שהייתי חייב ללכת לישון. מותש

הערוגה נוצרה ועם הזמן הפכה להיות פוריה ומספקת. כל תקופה היא משנה צורה, מלכסנת לי מבט על מה שקורה בחוץ ובפנים, ירוקים של ירקות, פרחים אין ספור, סיפורים וחברים. אותן מכות שהפכו רגבים ושמו אותם בהתייחסות אחרת כמו יישרו במוח שלי את הנויירונים בדרך חיים. אני נבוך מרוב היופי שנוצר בה כל עונה מחדש ומופתע כל הזמן איך מתוך הזרעים והשתילים צומחים סיפורי חיים.

עברו שנים. בסתיו האחרון מעט לפני כיפור הצלחתי להפוך אותה לפני שנהיה מאוחר מידי ולהכינה לשתילות. מתחתי בה קווי השקייה ואווררתי את האדמה כדי לעודד בה צמיחה. מאז אותו יום בו השתילים והזרעים הוכנסו לאדמה הזמן פחות רלוונטי. מבחינתי אני רק רוצה לשבת מולה כל היום עם כוס תה ולהסתכל. בבוקר אני רץ לראות כמה הגזר גבה, כל הזמן בודק, מציץ לראות שהקייל הוסיף עלה, שהרוח לא שברה את החסה ושהכנימות לא נהנות יותר מידי על התות. באמצע הלילה אני צד חשופיות רכרוכיות ומתהלך כשומר בין השומר לשמיר.

הערוגה הזאת מושכת בכל שעה.

היו ימים שבאותו היום הרגשתי שהשקיתי יותר מידי ואחרי שעתיים השתכנעתי שאני מצמיא את השתילים הרכים ורצתי לפתוח כמה דקות של השקייה. כמו באהבות גדולות אני כל הזמן מאבד את נקודת האיזון.

אין שמחים וטובים כמו הרגעים בערוגה וככל שאנסה ברור לי שאני רחוק מלהבין את פשר העניין. מבחינתי לא לעשות כלום, רק להביט, ללטף עלים, להסתכל לקולורבי בעיניים, לראות טיפות טל על עלי הכרוב ולהתפעם שוב מזקיפות קומת המנגולד לפני שאקצץ אותו ואהפוך אותו לבויוס. לעת ערב הגוונים מוטרפים – חום, ירוק, אדום קל בתות, צהוב קטן בחרדל – שבלונות שהמציא הטבע לתפארת. רוח סתיו מנשבת והאדמה הזו – בתוך שתיקתה מנשבים כל הזמן חיים וצצים מעליה כמעשה כשפים. אני ייצור אלוהי שזכה להביט בערוגה אלוהית וזה הכי דתי שיש לי מזה הרבה מאד זמן. שום כלום לא יעשני מבסוט כמוך ערוגה מופלאה אחת וגם אלף שירי אהבה לא יסבירו כמה אני אוהב אותה. יש לילות שמתחשק לי לישון על השביל בין הערוגות ולשים (בעדינות כמובן) יד שתעשב לאורך הלילה עשבים וחלזונות רעבים כמוני.

אז למה לבזבז זמן על מסך האותיות במקום לרוץ ועוד מבט בערוגה? שאלה טובה.

אולי כי מתחשק לי לחלוק את היופי הזה עם קוראים מלאי חן ועל הדרך להזכיר לעצמי שהכישלון בראיון ההוא היה לי כמנוף לעדור בעזרתו צמיחה. ובכנות אומר שאין לי שום יכולת לחזות איך גם הכשלון הבא, החרדה הבאה, עוד עשויים להצמיח פריחה – רק דרושה לי האמונה כי הדבר אפשרי.

"עוד יבוא היום" – מתי ואהוד.

 

נספח תודות : רון ידידי, חקלאי וגנן של אמת שכל שנה מלמד אותי עוד קצת על מזיקים ומחלות הצמח. לדורון שמתרגש איתי בטלפון מכל ערוגה חדשה. לך ארז ידידי שגם בהיעדרך אתה משרה עלי רוח של פסטו כוסברה ומרקים חורפיים. לאחותי ששולחת לי מנהלות בתי ספר להקים להן גינות ירק במערכת החינוך. לחוות ח'ביזה ואיריס בן צבי – על כתיבה חקלאית, לימוד והתבוננות עשירה על הירוק ירוק הזה. ויש עוד אבל בינתיים זהו, שבת שלום.